וירוס הקורונה פוגע, ממית ומתעתע בכולנו, בכל העולם. אין לדעת אם ומתי זה יסתיים. אולי, חלילה, ילווה אותנו בצורה כלשהי עוד שנים רבות וגם אם יהיה חיסון, הוא ימשיך לבצבץ, כמו השפעת ומחלות אחרות, דבר שיחייב שנוי סדרי עולם.
כפי שהיהדות מלמדת אותנו, שום דבר או אירוע בעולם איננו מקרי, בוודאי אירוע דרמטי וכלל עולמי בסדר גודל כזה.
כמובן שבהעדר נביאים היודעים דעת עליון, אין לאף אחד תשובה ברורה לשאלה, "מה אלוקים רוצה מאתנו?" יחד עם זאת, אפשר ללמוד מדברי נביאים המתייחסים למגיפות בימיהם ואולי לדלות מהם לקחים כלשהם. הנה כמה דוגמאות:
בספר שמות, אנחנו פוגשים את מגפת הדבר על בהמות המצרים, וִשחין אבעבועות על אדם ובהמה, וזאת מפני שפרעה לא שמע לדרישת משה מפי האל, וסירב לשחרר את בני ישראל, ולוא ל- 3 ימים.
בספר במדבר, האנשים שתרו את הארץ, ("המרגלים"), מתו במגפה, על שהוציאו דיבת הארץ רעה, והניאו את לב העם מלהיכנס לארץ ישראל כציווי האל, מתוך קטנות אמונה ביכולתו של אלוקים לעזור לעם לנצח את האויבים לאחר הכניסה לארץ.
בספר במדבר, לאחר תלונת העם על מותם הנסי של קורח ועדתו, פרצה בעם מגפה, אשר הסתיימה רק לאחר שאהרון כיפר עליהם באמצעות הקטורת. נזכור שהבאת אותה קטורת ע"י קורח ואנשיו בעצם הביאה לבליעתם ולמותם.
וכן, לאחר שזנו בני ישראל עם בנות מואב, והשתחוו לאליליהם, פרצה מגפה, שהסתיימה רק לאחר שפינחס הרג את זמרי ואת המדינית ושם קץ למעללי בני ישראל.
בספר שמואל א, רואים שהפלישתים הוכו במחלה לאחר שהחזיקו בארון הברית אשר שבו במלחמה והציבו אותו במקדשם, ולאחר מכן עשו הכל כדי להיפטר ממנו ולהחזירו לבני ישראל. לאחר שהארון חזר לבית שמש, הוכו תושביו במגפה על שהביטו בארון. סיבת המגיפות, כנראה, אי מתן הכבוד הראוי לארון הקודש וזלזול בו.
כמסופר בשמואל ב, פרצה מגפת דבר נוראה שבה מתו 70,000 איש לאחר שדוד המלך ערך מפקד כלל ארצי, למרות שהוזהר ע"י יואב שלא לבצעו. יתכן שעוונו היה בכך שהמפקד לא נערך באמצעות מחצית השקל, או מתוך התרברבות ושלא לצורך אמיתי, אך אולי גם בגלל עוון כלשהו של העם. למעשה דוד בחר בעונש המגפה, במקום עונש של מלחמה או רעב. המגפה הסתיימה כשדוד קנה, בציווי גד הנביא, את הגורן של ארונה היבוסי על הר המוריה והעלה בו עולות ושלמים. סיבת המגפה היתה אם כן בגלל זלזול בצורך בכופר בעת עריכת מפקד, או התרברבות שווא.
הנביא יחזקאל מתנבא על מגפות נגד צור וגוג על שהצרו לישראל וכן הנביא זכריה מתנבא על גוג ועל עמים שלא יעלו לירושלים לחוג את חג הסוכות.
מהו החוט המקשר בין אלה?
נוכל לומר שקודם כל, העוון הוא בכך שרובינו מתייחסים למגפה כדבר מקרי שצץ משום מקום, במקום לנסות ללמוד ממנה לקח או לתקן משהו. ברוב הדוגמאות לעיל יש מרכיב של כפירה באל ואי ציות או עוינות כלפי דברי הנביאים, העדר או קטנות אמונה באל, פחיתות כבוד או זלזול בקדשי ישראל וגאווה או התרברבות. בנוסף גם זנות וגלוי עריות (בפרשת בעל פעור).
המסקנה המתבקשת היא, כמובן בנוסף להקפדה על ההנחיות הרפואיות למניעת הידבקות – להרבות באמונה ובתפילה להסרת המגפה, להימנע מפגיעה בקדשי ובמורשת ישראל - ("היהודים באים"), לדבוק במידת הענווה, ולהיזהר מאוד בתחום פגיעות מיניות, אונס ויחסים אסורים.
בנוסף, מאחר שמדובר בתופעה כלל עולמית, וכולנו ב"אותה סירה", מתבקשים יותר סולידאריות, עזרה לנזקקים ולנפגעים, שיתוף פעולה – פחות אנוכיות, פילוג, שנאה, ועויינות.
למעשה, ההנחיות כבר מצביעות על חלק מהנ"ל - הצורך בענווה הן מצד הציבור והן מצד המומחים, שכן אף אחד בישראל או בעולם לא יודע איך ומתי יוצאים מזה, ואין לצפות לפתרונות קסם מצד המומחים ומפתחי החיסונים. השארת בתי כנסת פתוחים גם בימים הנוראים, (עם מגבלות), מאפשרת תפילה והגברת האמונה. הריחוק החברתי אמור למנוע מקרים של מגעים גופניים אסורים, בקרב כל האנושות. יש רק להקפיד על קיומן. יש גם יוזמות רבות של עזרה לנזקקים בנוסף לסיוע הכלכלי הממשלתי.
נסיים בשאלה דומה של הנביא מיכה: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ – ותשובתו - כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה ושנה טובה (יותר) לכולכם.