מעבר לזיכרון ועילוי נשמות הקדושים הי"ד, שנרצחו בשואה או שנהרגו ע"י ממשיכי דרכם של הנאצים בארץ ישראל, מן הראוי להסיק גם מסקנות מעשיות ולהפיק לקחים מימי זיכרון אלה ומיום העצמאות.
שתי תובנות ידועות וברורות הן, שללא מערכת ערכים מחייבים, ובראשם האיסור האוניברסאלי "לא תרצח" בני אדם חפים מפשע, אין גבול לשפל המדרגה שבני אנוש מסוגלים לרדת אליו ולזוועת הפשעים שיכולים לבצע. אם אין מעשים האסורים באופן מוחלט, קל מאוד לגלוש למדרון חלקלק - עד לתהום. לכן, לשאלה הנדושה "היכן היה אלוקים בשואה", נשיב, שציווי אלוקים היו כמובן גם בשואה, אך הפושעים הנאצים ושותפיהם, מבחירתם החופשית, כפרו בהם. משל לרופא שנותן הוראות לריפוי מחלה. אם החולים במחלה אינם שומעים להוראות ומצבם מידרדר עקב כך, האם יש מקום לבוא בטענות אל הרופא שלא התערב על מנת להציל את החולים? אמנם יכול היה לכפות אשפוז וקבלת התרופה, אך בדרך כלל העולם אינו מתנהל בדרך נסים אלא בדרך הטבע.
תובנה שנייה ברורה, היא חשיבות קיום מדינה עם ריבונות יהודית, המסוגלת להגן על חייהם של היהודים ולהדוף את ההתקפות. אף לפני הקמת המדינה, כידוע, הנאצים תכננו לכבוש את ארץ ישראל ולהשמיד את הישוב היהודי, אך בחסדי ה' ובנסים נסתרים, צבאם תחת רומל הובס בקרב אל עלמיין ולא הצליח לבצע את זממו.
מעבר לכך ישנם שני לקחים נוספים שחשוב לציינם.
בתקופה שלפני השואה, היהודים שעלו ארצה, ניצלו מנוראות השואה. למרות שרבים מהנספים בשואה היו יהודים שומרי מצוות, אלה שיכלו לצאת מאירופה בזמן, אך העדיפו להישאר בה, נקראים ע"י הגאון מווילנה זצ"ל, בספר קול התור, שחובר ע"י תלמידו רבי הלל ריבלין, "מואסים בארץ חמדה" (כעשרת המרגלים), ואלה דבריו: "ובעוונותינו הרבים, רבים הם החוטאים חטא גדול של "וַיִּמְאֲסוּ, בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה; לֹא-הֶאֱמִינוּ, לִדְבָרוֹ", (תהילים קו, כד).
לצערנו, נוסיף כי רוב היהודים הממשיכים לשבת גם היום בתפוצות, "ומואסים בארץ חמדה", אינם זוכים כמעט לחינוך יהודי או לחיים יהודיים, ועל כן סובלים משיעור התבוללות גבוה, מה שמכונה "שואה שקטה". קרוב לוודאי שבעוד כמה דורות, צאצאי רוב יהודי התפוצות לא יישארו יהודים, וזה בעצם מה שהאנטישמיים, בעבר ובהווה, מעוניינים בו. על מדינת ישראל להגביר את המאמצים לחיזוק הזיקה של יהודי התפוצות לחינוך ולערכים יהודיים, לשפה העברית ולעלייה ארצה. זוהי עיקר משמעות ה"ציונות" היום.
לקח נוסף, גם הוא קשור לחטא המרגלים - העם מתחלק כיום בין שתי קבוצות עיקריות. א. אלה הסבורים שאין ביכולתנו למנוע מלחמות ומעשי טרור מצד הערבים מבלי למסור להם את כל, או כמעט כל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. בדרך כלל, אלה יגדירו את עצמם כ"ריאליים, מציאותיים" וכו'. ב. החלק השני של העם סבור שדווקא ישוב ארץ ישראל, ללא מסירת חלקים ממנה, יביא את הביטחון ולכן את השלום, באופן יחסי. בדרך כלל אלה יגדירו את עצמם כ"מאמינים", וחלק גדול מהם, כשומרי מצוות.
העובדות מראות כי כל היוזמות המדיניות שחייבו נסיגות מחלקי יהודה ושומרון, אפילו ללא ביצוע נסיגות בפועל, הובילו לאינתיפאדות וטרור משתולל. הנסיגה מרצועת עזה הובילה להגברה בירי טילים על יישובי עוטף עזה ועד למרכז הארץ. ולהיפך, בזמן שמשדרים שלא יימסרו שטחים לערבים, המצב הביטחוני הוא דווקא טוב יותר. אמנם זה סותר אולי את ההיגיון אך קשה להתווכח עם עובדות.
כאשר שומרים את התורה והמצוות, כרוב המתיישבים באזור יהודה ושומרון, נעשים נסים, והעובדות מוכיחות שהראייה האמונית אך המעשית, של יהושע וכלב, היא הנכונה - ולא הראייה ה"מציאותית - רציונאלית" של עשרת המרגלים.
יהי רצון שנזכה לצעוד קדימה לעבר מדינה יהודית באמת, אשר תשמש "אור לגויים".